כשהתחלתי עם אבי תהליך של טיפול ואימון אישי, הוא היה תלמיד כיתה ג', ילד דחויי, שלא תפקד בבית הספר ולא האמין בעצמו. גם הבית של אבי סבל מחוסר תפקוד הורי.
האח הגדול שלא הצליח בבית הספר הידרדר ובמקום להתגייס לצבא הוא נכנס לאשפוז לגמילה מסמים.
כשפגשתי את אבי לא היו לו מחברות ולרגע לא חשב להביא הביתה את שיעורי הבית שלו. לכן, תחילת תהליך היה לארגן את המחברות ושיעורי הבית שלו. כדי ליצור קשר ואמון הקדשתי את המפגשים הראשונים למשחקי כדור בבית ובמגרש השכונתי. בהמשך הבאתי משחקי קופסה ולימדתי אותו משחקים שונים ובעיקר שחקנו שחמט. באחד המפגשים מעט לפני יום כיפור… הבאתי אופנים ונסענו יחד לפארק כדי ללמוד לרכב על אופניים. בהמשך הקשר אבי דיבר על הרצון ללכת לחוג כדורגל אז העברתי את זמן הפגישות שלנו לשעות חופפות לשעות החוג הכדורגל במתנ"ס והתחלתי לקחת ולהחזיר אותו מהחוג. לאחר תקופה קצרה אבא של אבי לקח את האחריות לחוג הכדורגל ואפשר לי חזור ולעסוק עם אבי בנושאים אחרים.
כל התהליכים ובמיוחד התהליכים בהתחלה, יצרו בינינו יחסים של אמון וקירב. בתחילה, ההצלחה במשחקי השולחן העלו את תחושת המסוגלות של אבי שהיה מוכן לשלב הבא של לקיחת אחריות על שיעורי הבית. השלב הבא היא כאשר אבי הסכים שאגיע לבית הספר לארגן לו את התא האישי בכיתה. חזרנו הביתה עם המחברות, שיעורי הבית וסיסמה אישית לתכנת המחשב הבית-ספרית. כשהתחלנו לשבת על שיעורי הבית הוא גילה שיש לו יכולות למידה טובות מאוד. בסופו של דבר, אבי קיבל את פני בביתו עם מחברות וספרים פתוחים על השולחן. במפגש שבועי אחד הצלחנו להשלים את כל שיעורי הבית של השבוע האחרון מה שעזר לאבי לקבל בסוף שנה"ל ממוצע ציונים של 85 ותעודת הערכה מהמחנכת. כיום אבי הרבה יותר מקובל בכיתה. יש לו חברים שאתם הוא נפגש אחר הצהריים, הוא מדבר על היכולת הלימודיות הגבוהות שלו, על הרצון להוציא תעודת בגרות וללכת ללמוד באוניברסיטה.
