יוסי בן ה- 20 התגייס לצבא, והשתחרר כעבור חצי שנה. כאשר פגשתי אותו כדי להתחיל בתהליך ליווי אישי לצעירים, הוא ישב בבית ולא הצליח לצאת לעבוד. בהתחלה הוא לא רצה לפגוש אותי. רק לאחר בקשות רבות של אימו הוא נעתר.
בתחילת תהליך הליווי לצעירים נפגשנו בקליניקה שלי. לאחר שני מפגשים הוא ביקש שנצא החוצה. מאז, את רוב הפגישות קיימנו באוטו, תוך כדי נסיעה לים או להרים. במהלך האימון התברר שיוסי כועס מאוד על הוריו, ומאשים אותם בקשיים שהוא עובר בבגרותו. היה צורך להראות לו שיתכן והוריו עשו טעויות רבות, אך כל זה לא בכוונה להרעה לו, אלא מחוסר הבנה כיצד לעזור לו. הוא ניסה להסתיר ממני את החרדות שלו, אבל כאשר נוכחנו שכל הניסיונות לצאת לעבוד לא צלחו, הוא התוודה בפני, סיפר שהוא מתפרק מבפנים ולא רואה את עצמו מצליח לצאת מהבית בגלל פחד מאנשים. החלטנו שכדאי שילך לראות פסיכיאטר כדי לבדוק האם מדובר במצב נפשי קליני מתמשך.
בניגוד לאחרים שפגשתי במהלך הקריירה שלי כיועץ ומלווה אישי לצעירים, יוסי שמח כשהפסיכיאטר אבחן את מצבו הנפשי כקליני. זה אפשר לו לאסוף את עצמו ולהתחיל לבדוק מה הן הדרכים לצאת ממצבו. הוא התחיל בעבודה קטנה, לקחת חלק גדול יותר במטלות הבית (ניקיון, הוצאת הכלב לטיול, כביסה הכנת אוכל ועוד).
תהליך האימון עם יוסי בעיצומו. בשלבים הבאים נמצא לו עבודה רצינית ונרשום אותו ללימודים – בבוא הזמן הנכון. המטרה שלי לצרף את ההורים לצוות הטיפול ביוסי בעזרת הדרכת הורים. תודות לתהליך האימון האישי לצעירים, יוסי לוקח אחריות על הורדת המתח בבית, ומתנהל עם הוריו בצורה בריאה יותר וללא האשמות.
